צל ומי באר ביגור

זה מתחיל כמו הרבה דברים. בתנ"ך.
בני ישראל צריכים לעבור בדרכם לארץ המובטחת, בשטחה של אדום. משה שולח שליחים שבאים בטוב, בדיבורים: "נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ" (במדבר פרק כ' פסוק י"ז). זה לא עובד, התשובה שלילית, בפרק הבא הם פונים כמעט באותו הנוסח אל מלך האמורי: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים, אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם. לֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר". (במדבר כ"א, כ"א-כ"ג), הפעם זה מסתבך אפילו יותר. הולכים מכות. קצת מאוחר יותר מסתבכים איתנו העמונים ועל כך הם נענשים. נאסר עליהם לבוא בקהל ישראל למשך עשרה דורות (לא ידעתי שאנחנו כל כך מבוקשים...). ולמה כל זה?: "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם” (דברים כ"ג, ה').
אז מה היה לנו, פעמיים "מי באר", ועוד, "לחם", וגם "מים". זכרו זאת. זה עוד יחזור אלינו. בשיר.

מי שרעב ימצא אצלנו...
בבוקר ה-10 באוקטובר 1945, ראה הילד יורם טרלובסקי בן השבע, שיירה של אנשים לא מוכרים יורדים מהכרמל ונכנסים אל קיבוצו יגור. היו אלה מעפילים, ניצולי שואה, ההולכים ברגל לאחר שברחו/הוברחו בלילה הקודם ממחנה המעצר בעתלית. בדיוק כמו לפני 3500 שנים, היה עליהם לעבור בשטח של מישהו אחר, אלא שהפעם, פתחו הוריו של הילד וחבריהם, את דלתם והציעו ליוצאים מארץ הגזירה, פת לחם ומי באר.

38 שנים אחר כך, נזכר אותו הילד, יורם טהרלב, בבוקר ההוא.

זה התעורר בו כשקיבל מהזמר המפיק בני אמדורסקי, תוים של שיר שכתב מי ש-10 שנים קודם היה עולה בעצמו. לוי שער, (כן, לוי שם פרטי. עִבְרוּת של שם הולדתו וִילְיָה שֶׁר), מוסיקאי שעלה מאודסה, אז ברית המועצות.

על צירוף המילים ללחן סיפרה לי ענת עוגן, מנהלת תיירות מורשת 'מסלול יגור', זמרת נפלאה (להקת פינה בעמק ועוד) ומפעילה שירת רבים: "לוי שער כתב את התוים, בני שלח אותם ליורם, ובתוך שבועיים הוא כתב את מילותיו הנפלאות של השיר הזה". ב-1985 הוא יצא בתרועה רמה וזינק מיד לכל ערוצי השידור בארץ, בתקליטה של רביעיית הפרברים והדודאים.

אבל למה בכלל פרצו לעתלית?
שאלה מיותרת? במבט ראשון נדמה שכן. עצורים שם מעפילים, ניצולי שואה המחכים לכניסה לארץ, שנכלאו ביד השליט הבריטי, מה נכון יותר מאשר לשחררם? ובכן, זה לא כל כך פשוט. מתאר ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור (שיחה איתי 28.2.2018 ובעוד הזדמנויות): "הענינים עם הבריטים היו מסודרים מאד בזמן ההוא. מעפילים היו משתחררים לפי קצב הסרטיפיקאטים שהוסכם עליו, ממש בתוך מחנה עתלית פעל משרד של הסוכנות היהודית. לא היתה סיבה לקלקל את היחסים איתם והפריצה פגעה בקשרים. אליעזר קפלן (חבר הנהלת הסוכנות ובעצם שר האוצר שלה) הלך להיפגש עם הנציב, אלן קניגהאם, אחרי הפריצה, ב.ג. לא היה בארץ. הנציב נעלב נורא, יש לנו שיתוף פעולה למה אתם עושים דברים כאלה".  אז באמת למה עשו את זה? הנה הסיפור. והוא גם מוביל אותנו אל השיר.

ב-7 באוקטובר 1945, הגיעה לעתלית קבוצת מעפילים שבעטיה נפגע הסדר הטוב מול הבריטים.

אחד מנתיבי ההעפלה הבלתי ליגאלית לארץ היה יבשתי. לאורך כל גבול הצפון מחניתה מזרחה וצפונה, בואכה מטולה ועד יסוד המעלה בדרום עמק החולה, עברו מעפילים את הגבול. החל משנת 1923 ועד קום המדינה, יש המונים את מספרם בדרכים אלה ב-40,000 אישה ואיש, ילדים וקשישים, "מך וזקן". כן, זה הביטוי שהשתמש בו חיים פיינר ומתכוון בדיוק לעליה הזו: "בין גבולות בהרים, ללא דרך... שיירות של אחים ללא הרף למולדת אנו מלווים".
והנה ב-3.10.45 קרתה תקלה. קבוצה כזו הגיעה לכפר גלעדי ושם התפתח מאבק שכמוהו טרם קרה.

קבוצת העולים התגלתה, הם הוסתרו בכפר גלעדי וכוח בריטי ערבי, מ"חייל הספר העבר ירדני", נקרא לתפסם. התפתח עימות שבמהלכו נפצעו 7 חברים, מכפר גלעדי ומישובי האזור.
מצאתי בכתבה הזו את מי שלימים יהיה מורה שלי בבית הספר האזורי באיילת השחר, גיל מוזס. 

בסוף ה"קרב" הובלו המעפילים למחנה המעצר בעתלית. הם הגיעו לשם ב-7.10.45. הישוב בארץ רגש.

אך מה שהביא להחלטה על פריצה היתה ידיעה שהגיעה לש"י, שירות הידיעות, של ה"הגנה". מאז 1923 הגיעו מעפילים לגליל והיה זה בשתיקה, בלי חצוצרות ודגלים. הפעם, כשהתגלתה הקבוצה, גם שכנותינו לא יכלו להתעלם. סוריה ולבנון הכריזו על הרחבת העונשים למשיגי הגבול.

ואז הגיעה הידיעה שהבריטים עומדים להחזיר את המעפילים אל המקום ממנו באו. ולזה, מוסדות הישוב לא יכלו לתת שיקרה. 
בעיתונים קמה זעקה, במפקדות החלו בהכנות.

תוך יומיים יצאה לפועל פקודת המבצע ומחנה המעצר בעתלית נפרץ. לא רק 40 המעפילים שהגיעו מכפר גלעדי שוחררו, אלא כל 208 העצורים שהיו בו.

על הפריצה נכתב רבות ולא כאן המקום לחזור על כך. יאמר רק שלאחר דרך קשה ומאתגרת באישון לילה, הגיעו המעפילים עם בוקר לקיבוץ יגור ונטמעו בין תושביו. הקיבוץ נסגר מכל עבר במחרשות, קומביינים ועוד כלים חקלאיים כיוצא באלה. הבריטים הגיעו עד לשערי הקיבוץ והבינו שפריצה בכוח תגרור עימות אלים ורב נפגעים ונסוגו.
בניגוד לנאמר ולנכתב במקומות רבים, ביגור לא נוצר מגע עם הבריטים. ביגור לא היה צורך לומר "אני יהודי מארץ ישראל", שהיה כסיסמא באתרי התנגשות רבים. איש מהמעפילים לא נתפס, לא הוחזר לעתלית ובוודאי שלא ללבנון או סוריה.

האירוע בזמר
הפריצה לעתלית, ופרשת העליה היבשתית נזכרת בכמה שירים.
נִזְכֹּר אֵיךְ בְּלֵיל הַפְּרִיצָה לְעַתְלִית
פָּרַצְנוּ, אַגָּב, לַמִּטְבָּח
אַחַת הַסִּבּוֹת שֶׁנָּתְנוּ לְהַחְלִיט
שֶׁבֶּטַח הָיָה שָׁם פַּלְמָ"ח
כתבו חפר ווילנסקי בשיר הצ'יזבאט.

בֵּין גְּבוּלוֹת, בֵּין הָרִים, לְלֹא דֶּרֶךְ
בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי כּוֹכָבִים
שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶרֶף
לַמּוֹלֶדֶת אָנוּ מְלַוִּים

בין גבולות, חפר ללחן רוסי.

וכמובן השיר הזה שסופר בו כאן אודותיו.

תודה לענת עוגן, מנהלת תיירות מורשת 'מסלול יגור' על הסיוע בכתיבת הסיפור.
תודה לבתיה קינן-טהרלב, על המידע והתמונות.

מזכיר שבקרוב מאד נצא שוב לטיולים בהם נשיר את השיר. באיטליה ובקפריסין. לחצו לפרטים.

לסיום - כינסתי כמה תמונות וסרטונים מטיולים מזמרים שהדרכנו, גבי זהר ואני, ביגור, באיטליה ובקפריסין, בהם שרנו את השיר הזה.