מוכרחים להמשיך לנגן

זה היה יום חג בבסיס חיל האויר ברמת דוד. בעצם במדינה כולה. כבר כמה ימים רעשו הכותרות בעיתונים, ריצדו הכתבות בטלויזיה, חגגו הפרשנים בשידורי הרדיו: השבויים חוזרים! ההתרגשויות רדפו בזו אחר זו, הנה המטוסים המביאים את המשתחררים לשדה התעופה לוד, (כשהגיעו הפצועים בנובמבר 73 הוא עוד נקרא לוד, כשנחתו שאר השבויים ביוני 74 הוא כבר נקרא נתב"ג), הנה הפגישות עם המשפחות, וכאן הפצועים מגיעים לבתי החולים ולבסוף, טקסי קבלות הפנים למשוחררים החוזרים לבסיס.

במבט אישי
את הסיפור הזה אני מביא הפעם, לא רק בעקבות תחקיר שעשיתי במאגרי מידע וברשת, לא רק באמצעות ראיונות שקיימתי עם בעלי תפקיד שונים, אלא גם גם במבט אישי. הייתי שם. בהגעת הטייסים לרמת דוד, בטקס הגדול בבסיס, ובשמיעה בזמן אמת את מפקד חיל האויר, האלוף בני פלד, אומר ש"את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק".

ביולי 1973, סיימתי קורס טייס כנווט קרב והוצבתי בטייסת 69 ברמת דוד. טייסת אגדית, "חוד החנית" כינו אותה, עם מטוס הפנטום עטור ההילה. כעבור פחות משלושה חודשים פרצה מלחמת יום כיפור שלקחתי בה חלק. הטייסת איבדה ארבעה אנשי צוות. לקראת יום כיפור (הדברים נכתבים באוקטובר 2024), יום השנה לנפילתם, אני רואה כבוד להזכירם. אהוד חנקין, שאול לוי, זבולון אמיצי וזאב יוגב זכרם לברכה. עוד 10 אנשי צוות נשבו וחזרו אלינו. ואז החלו אירועי הזכרון וקבלות הפנים. תחילה היו הלוויות, אחר כך החלו שבויים לחזור, ב-6 ביוני 1974 חזרו מסוריה האחרונים שבהם. ב-10 בחודש התקיים ברמת דוד טקס גדול  שבו נשא דברים גם מפקד החייל ומשם נולד השיר.

פאוזה - על הטקס הזה דובר רבות, גם על השיר, אך מפתיע שמידע חדש עדיין מתגלה, כולל תמונות שטרם ראו אור. בכל בסיס של חיל האויר יש יחידה, "גף" בלשון החייל, שתפקידה לתעד את האירועים. התיעוד בוצע לאורך השנים, אך התמונות לא קוטלגו כראוי, לא טופלו נכון, וחומר רב בעל ערך היסטורי, אבד. רענן וייס, פרויקטור הנצחה בבסיס רמת דוד, חוקר (וחופר) כבר שנים בארכיונים ובארגזים ישנים, ומגלה מצבורי תמונות שנזנחו. הוא עושה מלאכת קודש באיתור ושימור וגם מסייע לטייסות להוציא לאור ספרי יובל וזכרון. כך הכרנו אנחנו. והנה, ימים ספורים לפני כתיבת שורות אלה (אוקטובר 2024) גילה רענן מספר סרטי צילום לא מוכרים וסרק אותם. בין השאר מצא בהם תמונות מהטייסת שלנו ומאותו טקס, יש המכנים אותו "מסיבה", ברמת דוד. הנה כמה מהן בפרסום בלעדי וראשון חמישים שנה אחרי שצולמו! אחר יבוא סיפורו של השיר. 

המסיבה
רשת הסוואה ענקית נפרסה מעל רחבת חדר האוכל, הוקמו פינות ישיבה, חדרי אח"מים, וכמובן, דוכני אוכל עשירים (שלאור הביקורת הציבורית יעלמו מהר מנוף המסיבות הבאות).

הערת המלבה"ד - עד היום לא נמצא תיעוד האירוע בסרט, אולי תועד ואבד. אפילו צילום (סטילס) של בני פלד באירוע טרם נמצא. כאמור, בעת כתיבת שורות אלה, ארגזי התמונות עדין נחקרים ונסרקים ויתכן שימצאו עוד חומרים מענינים וחשובים ואז יעודכן גם מאמר זה. ובינתיים, הנה שתי תמונות של פלד מאירועים אחרים אך דומים, האחד משידור טלויזיה במהלך המלחמה, והשני כשחזרו הטייסים השבויים מלבנון. שני מטוסים מהטייסת שלנו נפלו שם, הצוותים נשבו והוחזרו. התמונה צולמה בטייסת ממש בעת שובם. גם היא מופיעה כאן בפרסום ראשון.

מוכרחים להמשיך לנגן - סיפור השיר
ואז עלו המשתחררים ועלו הדוברים ועלה גם בני פלד. את התמונה הבאה אני זוכר מצוין. היתה שתיקה גדולה, כמו תמיד כש"בני" דיבר, ראשו היה מורכן אל הדף, הוא סיפר בהתרגשות איך ישב ב"בור" וקיבל את הידיעות הקשות: "שְׁתַּיִם מִמִּבְנֵה חַרְדָּל, הָלַךְ, אַרְבַּע מִמִּבְנֵה אֱגוֹז, הָלַךְ..." ואכן, השווה את הלחימה לנגינתה של תזמורת גדולה, והדימוי הזה הביא אותו למסר הגדול של דבריו: "כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק". מסר אופטימי בתקופה קשה של אבדן עצום, 2500 לוחמים ובהם מטוסים וטייסים, עליהם פיקד, ושבאולם ישבו חבריהם.
ו"בני" לקח את הדימוי הזה, של חיל האויר כתזמורת, עוד צעד אחד קדימה: "כְּמוֹ נֵבֶל גָּדוֹל בַּעַל אֶלֶף מֵיתָרִים שֶׁמְּנַגֵּן וּמְנַגֵּן וּמְנַגֵּן, וּכְפַעַם בְּפַעַם פּוֹקֵעַ מֵיתָר, וּמַמְשִׁיכִים לְנַגֵּן עַל מֵיתָר אֶחָד פָּחוֹת, וְעוֹד מֵיתָר אֶחָד פָּחוֹת. וּמֵיתָרִים פָּקְעוּ וְלֹא חָזְרוּ, חֶלְקָם חָזְרוּ וְיַמְשִׁיכוּ לְנַגֵּן". וכאן חלה תפנית בנאום הסדור. פלד עצר לרגע את דבריו, הרים את עיניו מהדף, ודיבר כמו מחוץ לפרוטוכל משפט שלא נכנס לשיר: "אחד המיתרים האלה היה הבן שלי..." 

דממה!

האם היתה זו אמירה סמלית? עוד משל כלשהו? מאיפה הגיעה ה"יציאה" הזו על הבן שלו?  מספר אבי משה סגל, אוצר מוזיאון חיל האויר בחצרים: "יורם פלד, לימים אל"מ, בנו של מפקד החייל, היה במלחמת יום הכיפורים טייס צעיר על מטוס קורנס (השם החיילי של הפנטום) בטייסת 107 בחצרים, ונטש בחזית הדרומית. חולץ ושב לטוס".(שיחות עם אבי משה סגל, אוקטובר 2024).
מוסיף סא"ל (מיל) מוטי חבקוק, לשעבר ראש תחום היסטוריה ומידע בחיל־האוויר: "הוא היה בדרך לתקיפה במצרים ונטש בג׳בל מָעֲרָה בסיני, יחד עם הנווט גידי לרנר, עקב בעיה שככל הנראה נגרמה מפגיעה במטוס בגיחה קודמת או תקלה טכנית" (שיחות איתי אוקטובר 2024).

עוד הערה קטנה קטנטנה - אבי משה סגל הפנה אותי לסיפור חבוי בספרו של יפתח ספקטור שפיקד במלחמה על טייסת 107. כשנטש יורם פלד את מטוסו, התקשר ספקטור לאבא-פלד שהיה בבור וסיפר לו על האירוע. פלד כעס עליו על כך שהוא מטלפן אליו בנושא כזה בעיצומה של מלחמה…

אז פלד הכיר את ענין הנטישה, ומסתבר שלא רק דרך הסיפור של בנו. את זאת שמעתי ישירות מבני פלד, ב"מפגש עם מפקד", שאורגן לנו במהלך קורס הטייס. ובכן לא רק יורם פלד נטש מטוס, אלא גם בני פלד עצמו. מספר אבי משה סגל: "זה היה ב-2.11.1956, באמצע מלחמת סיני. פלד היה אז רס״ן, מפקד טייסת 101 בחצור, טייסת החוד של החיל באותה עת, שהטיסה מטוסי מיסטר צרפתים. הוא נפגע מאש מהקרקע באזור ראס נצרני". היתה בנטישה הזו עוד היסטוריה קטנה. זו הפעם הראשונה בחייל, בה נעשה שימוש מוצלח בכסא מפלט. פלד חולץ במטוס פייפר שנחת על דיונה של חול, בין החיילים המצריים. ממשיך אבי משה סגל: "הם השאירו את המנוע פועל, יצאו מהפייפר, העמיסו את בני שהיה עם רגל נקועה ולא הצליח ללכת אליהם, והכניסו אותו למטוס יחד. נכון, בפייפר בעל שני מקומות ישיבה, נכנסו שלושה. על החילוץ הזה זכה הטייס אברהם גרינבוים בצל"ש".

הנאום נעשה לשיר
את הדברים שנשא המפקד באירוע ההוא, שמע כמובן גם ראש מדור בענף חינוך חיל האויר, עודד פלדמן. הוא הבין מיד את הנכס שנפל לידיו, גם מבחינה חינוכית, צה"לית, לאומית, וגם מבחינה פזמונאית. המאבק בין הלהקות הצבאיות היה אז בשיאו והוא קלט שיש לו ביד להיט. הוא עיבד את הנאום למבנה של פזמון עם חלק חוזר ומנגד, בית סיפורי, ומסר למנהל המוסיקאלי החדש של להקת חיל האויר הצעירה, יאיר רוזנבלום.

יאיר רוזנבלום רק הגיע ללהקה. דגנית קריב: "אני עברתי כבר את הבחינות ללהקות הצבאיות, וקיויתי ללכת ללהקת הנח"ל. רציתי לשיר בהדרכתו של יאיר רוזנבלום. אבל אז הוא הסתכסך עם להקת הנח"ל ועזב, וכששמעתי שהוא מתחיל לעבוד עם להקת חיל האויר, ביקשתי ללכת אליה. זאת למרות שלא היתה להקה מוכרת מאד. אפשרו לי להצטרף ללהקה הזו ואז גם פגשנו את עודד פלדמן ואחר כך את השיר" (ראיון 8.10.2024)

יש להניח שהדגם שעמד לנגד עיניהם של יוצרי השיר היה "גבעת התחמושת" שליצירתו היה רוזנבלום שותף. שיר שיצא אך 7 שנים קודם ועדיין ריגש והצית לבבות. גם פלדמן וגם רוזנבלום לא איתנו על מנת להעיד, אולם חברי הלהקה ההיא, זוכרים הייטב את השאיפה להידמות ל"גבעת התחמושת". סיפר לי הגיטריסט של הלהקה, אמיר פרוהליך כיום מנהל מוסיקלי של מקהלות וחבורות זמר ומלחין בזכות עצמו, בין השאר עבד עם עפרה חזה, חנן יובל, מילי מירן וניצח על תזמורת האירוויזיון בהופעתה של שרהל'ה שרון, והוא סיפר: "בהופעה הראשונה עם השיר, ביקש יאיר שכשמציגים את השיר יגידו שהמלחין של הוא יאיר רוזנבלום, זה שהלחין את גבעת התחמושת". (ראיון 8.10.2024).

וממשיך אמיר פרוהליך על יצירת "מוכרחים להמשיך לנגן": "יאיר כמו יאיר, היה מגיע לחזרות בלי העיבוד המוכן ולפעמים אפילו בלי חלקים מהשיר. הוא קיבל את הטקסט וכתב עליו את הפס הראשון, אחר כך חשב מה לעשות עם זה וככה בא ללהקה. מבחינה עובדתית הבנאדם הביא את הפס קול, אבל המציא את השיר בחזרה. את התפקידים יאיר היה מנגן ואומר, 'גיטרה, אמיר, את זה אתה תזכור' ו'קלדים, שפי (ישי), את זה אתה תזכור', ככה תפר את השיר, ההרמוניה היתה קבועה, אנחנו ניגנו את זה אין סופי ועל זה הוא ביקש שידברו". דגנית קריב: "רוחל'ה שיין היתה הסולנית, היא נתנה את קטעי הדיבור". אמיר: "ואת ההרמוניה אנחנו ניגנו 8000 פעם אותו דבר". 

השיר נבנה מראש באוירה המנונית, בדרמטיות גדולה. הוא נמשך כחמש וחצי דקות, המוטיב המרכזי מבוצע 12 פעמים, (6 מהן בכלל לאחר שהמלל נגמר!). מבחינה זאת השיר מזכיר דוקא שיר אחר של רוזנבלום, "שיר לשלום".

הנה סרטון השיר ומשולבות בו תמונות ממלחמת יוה"כ ואת הלהקה השרה אותו. הפקה, ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון:

ואז יצא השיר
המשפט הדרמטי, והאופטימי, נכנס היישר למיתולוגיה שלנו. מאז הופיע באינספור פרסומים והתבטאויות. בספטמבר השנה (2024) יצא לאור ספרו של שמואליק טסלר ששמו כשם השיר בו אנו עוסקים: "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק - יאיר רוזנבלום חיים ומוזיקה", (הוצאת מוסד ביאליק).

בעמ' 159 כותב טסלר מפי רוחל'ה שיין: "כשעלינו עם השיר הזה אני זוכרת שהוא היה שונה מכל התוכנית של הלהקה. פתאום לא היה משהו  . happy, happy פתאום אנחנו עולים עם שיר סיום שיש לו מסר והוא מרַגש, ואני אומרת לחברים שלי ללהקה, עכשיו הם יבכו. הייתה שם התרגשות בלתי רגילה, פשוט השיר הזה חלחל ללבבות של האנשים". אמיר פרוהליך: "בשלב מסוים זה תפס כמו אש. זה היה מקום ראשון בכל מקום. התחרות בין הלהקות היתה היסטרית, בשער הבסיס עצרו חיילים בטרמפיאדה וחילקו להם גלויות למצעד, לחתום ולשלוח ורק אז לצאת. מפקד הבסיס היה אלוהים וחצי".

בדף הפייסבוק של דגנית קריב מצאתי את הקטע הבא:

כאמור, שמו של השיר והשורה הראשונה שלו היו לסיסמאות שהופיעו בנאומים, פרסומות, כרזות בחירות, עידוד לקבוצות ספורט ועוד ועוד ועוד. אספתי כמה דוגמאות:

והוא מופיע גם על מצבת קברו של בני פלד

(צילום דוד שי, פרסום: ויקיפדיה)

הנה לנו משפט נוסף, שנאמר בנאום, ויצא ממנו לעולם הרחב ולדימויים המעודדים והאופטימיים שלנו. לצד "אם תרצו...", "יש לי חלום...", "ראשונים תמיד אנחנו...", "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה...", יש מאז חזרת שבויינו ב-1974, גם "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק".