מרגו, אני פרחח!!!

יש שני שירים שכתב ז'ורז' ברסנס שלהם הרבה מן המשותף. שניהם עוסקים באוכל (ובשניהם אוכל טבעי, חלב אם, והיישר מהמקור…) את שניהם שר בעברית יוסי בנאי ושניהם מספרים על נערה בעלת אותו השם. מרגו. את שני השירים ניתן להגדיר כביקורת חברתית, בשניהם הביקורת מוסתרת בהומור וחן רב, ובשניהם מסתתרת חושניות ומיניות.

השיר הראשון, שמו כשמה, מרגו, השני נקרא בעברית "אני פרחח" (Je suis un voyou) וגם בו גיבורת הסיפור היא מרגו. מה יש בשם הזה? מי היא אותה דמות שיש בה מצד אחד תמימות ומצד שני חושניות אירוטית נסתרת.

אז מי את מרגו?
פניתי אל דן אלמגור, מומחה לתרבות הצרפתית, שתרגם כמה משירי ברסנס ובהם גם "אני פרחח", אחד השירים שלכבודם התכנסנו כאן. שאלתיו לפשר השימוש המרובה בשם הזה וכך ענה: "מרגו, או 'מרגו השמנה', מוכרת לכל חובב שירה צרפתית, היה זה שמה של זונה פריזאית ידועה, שעליה כתב כבר המשורר הצרפתי הפרוע, פרחח אמיתי, פרנסואה ויּוֹן (François Villon) שנולד ב-1431 וסיים את חייו בשנת 1463 ב...תליה. את השיר המפורסם ביותר של פרנסואה ויון, תרגם אלתרמן בראשית דרכו הספרותית, כסטודנט לחקלאות בצרפת".

עם המידע הזה, המתחיל ב-1460 בערך, הרחקתי נדוד, בחיפושי אחרי עוד עלמות בשם "מרגו" בהיסטוריה ובתרבות הצרפתית. המרגו המפורסמת ביותר לדעת מומחים, היא מרגריט דה ולואה, בתו של המלך אנרי השני. עליה כתב אלכסנדר דיומא את הרומן ההיסטורי, "המלכה מרגו". מרגו מופיעה ביצירות קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון. באופרה "פאוסט" של המלחין הצרפתי שארל גונו יש דמות בשם מרגריט שלעיתים מכונה "מרגו", לאמיל זולא יש גיבורה הנקראת "מרגו החופשיה". גם בציור מופיעות כמה דמויות בשם זה. אולי המוכרת ביותר היא סדרת ציורים של אוגוסט רנואר וגם בה דמות בשם "מרגו". כמו שכבר נכתב כאן לעיל, היא מופיעה גם בשירה הקלה ובפזמונאות ואין פלא שגם ברסאנס בחר בו לא פעם כסמל לאשה החושנית, הארוטית, הנועזת".

והחתולה?
מבלי ששאלתי השיב אלמגור מיד גם על ענין החתול (שהופיע בשיר הראשון שצוטט כאן): "החתול היה אהוב מאד על בני פאריז, בעיר זו ישנו אפילו רחוב הנקרא 'רחוב החתול הצד דגים'. בזמן לימודיו בפריז כתב אלתרמן, ושלח לשלונסקי, גם שיר בשם 'סתיו עירוני' ובו השורה: 'וממול, סנונית קטנה עורגת / לחתול'".

עוד משהו (קצר) על פרנסואה ויון
מאחר והשיר השני נקרא "אני פרחח", ותרגם אותו דן אלמגור, אזכיר את שסיפר לי על אותו "פרחח אמיתי", פרנסואה ויון: "הוא חי בימי הביניים, והיה ידוע כ'פרחח' הבולט בשירה הצרפתית. כשהיה בכלא וידע שעומדים לתלות אותו, כתב שיר בן 4 שורות שאין משורר או פזמונאי צרפתי שלא ידע אותו בע"פ: יליד צרפת אני, רב-סבל, עירי, פריז, בה אין לי נחת. עתה, תלוי על עץ וחבל, גרוני ישא בעול התחת". (תרגום ראובן צור)

אז מה בעצם היה הסיפור?
בחורה קטנה שמניקה בלי להסתתר. פשוט, נכון? המענין הוא את מי היא מניקה. הנה כך כתב ברסנס (בתרגומה הקולח של נעמי שמר):

"כשמרגו יפת העיניים בשדה מצאה חתולה
היא בלי לחשוב פעמיים בדבר
נפנפה את כל שמלותיה ואת זוג שדיה חשפה
ואימצה את המציאה אל לבבה.
...
איש צעיר עבר לו בדרך וחזה לו במחזה
והזעיק את כל הקהל ובאמצע היום".

ז'ורז' ברסאנס היה אלוף בלקחת תמונות קטנות ולהגזים אותן. מה שיפה זה שהוא לא כתב שירי תוכחה, לא שירי מוסר, אלא, חרז את המצבים המגוחכים בחרוזים חביבים שנראים תמימים, ואחרי רגע, הוא מסבך את העסק. כל הכפר בא לחזות במחזה.

"המורה והמנהל גם הקצין וגם הקצב
את טובת הקהל הזניחו בשל כך
ומעל מרכבת הדואר נעלם לו גם הרכב
אך ממילא איש לא קרא את מכתביו".

אחרי שברסאנס מתלבש, על בית הספר, על הצבא, ועל הדואר, כולם בעצם נציגי הרשויות, הוא מגיע לאהובי ליבנו, ליקירינו, המשטרה, בית המשפט, בית הכלא, והכנסיה:

"זימרתם הפסיקו באמצע, שיסלח להם אלוהים
הילדים והנערים של המקהלה
שם היה פקח בית הכלא בחיי שזה לא נעים
ושוטרים הגיעו לשמה בבהלה".

רבים, רבים משיריו הסתירו בתוך החיוך והנחמדות, ביקורת בוטה כנגד הממשל, המדינה, רשויות החוק וכל מה שממוסד. כך עם הגורילה שאונס דוקא שופט, כך עם שיר בשם הטבור של אשת ראש ענף צנזורה, וכך עם הגנב, הפרחח וכל האחרים.

הנה השיר מרגו, בביצוע המקורי של ז'ורז' ברסנס בליווי כתוביות תרגום נאמן למקור של ראובן וימר:

ומשהו על תרגומים, צנזורה ובעיטה בממסד
התרגומים שאנחנו שרים מותאמים לעברית המדוברת, חלק מההתאמות נובעות גם מכך שיש דברים שדי קשה להשמיע ברדיו העברי. מאידך, באתר התמים בו נכתבות כרגע שורות אלה, יש מקום גם לדברים שובבים ולו בלבד בשם האמינות וגם כי חשוב לכותב להראות גם כמה מהשורות שנגנזו.

בשיר 'אני פרחח' למשל, דן אלמגור תרגם: "היא אמרה, אולי תפסיק אין לך בושה / וליטפה לי קצת תראש, כן, כמו כל אישה". אבל ראובן וימר שכתב ספר שלם של תרגומי ברסאנס נאמנים למקור, תרגם את אותו הפסוק קצת אחרת: "היא אמרה בקול חמור, מה לך קרה? אבל לבסוף נתנה לי כמו כל בחורה".

לא נאריך כאן בקורות חייו של ברסאנס, רבים וטובים עסקו בכך, אומר רק שגם לי היה מוכר כשובר מסגרות ובועט בממסד. בכל ממסד. כמעט. כי הנה, בתחקירי על אודות שני השירים הללו, מצאתי לפתע תעודת הוקרה ממוסד רשמי ומסודר (בכתבה של ארי קטורזה במדור התרבות של ynet). לא יתכן! מכתב הוקרה ממוסד רשמי? לברסנס? הנה קראו בעצמכם:

"ז'ורז' ברסנס היקר, אנחנו מודות לך על שיריך היפים שעוזרים לנו לחיות
על החתום: ארגון הזונות של פריז".

הנה ציור נהדר עם המוני דמויות משירי ברסנס היוצאות מראשו, מצאתי בציור את מרגו והחתולה, והגדלתי אותה עבורכם.

ומה עלה בגורלן של המרגויות?
יש עוד מכנה משותף לשני השירים, לשניהם סוף עצוב. בשניהם מרגו... מתחתנת. נישואין הם עוד מוסד שברסנס נהנה לעקוץ אותו. מה שמשבית כל שמחה היא החתונה. (יש לו עוד שיר נפלא שבו הוא אומר שלמרות שיש אהבה "לא אבקש את ידך"). אחרי שנשות הפלך "שמו קץ לחתולה ולביזיון", "מחתה מרגו דמעותיה, והצניעה את מה שחשפה, ומיד נישאה היא לגבר מן הגברים". במקרה של מרגו השניה, לא סומכים עליה שתעשה את הצעד הנכון ומחתנים אותה: "כשאבדתי את מרגו כל עולמי אבד, כי אותה מיד השיאו לקצב אחד. יש לה כבר שלושה בנים ותינוק שובב, הצורחים כל הימים
ומבקשים חלב. אלוהי האוהבים יסלח לי וירחם, אך אני אותה ינקתי, זמן רב לפניהם".

הנה עוד שני ביצועים לשיר. הראשון של יוסי בנאי. מערב לכבוד נעמי שמר ששודר בערוץ הראשון בשנת 1990, בקהל יושבת ונהנית המתרגמת, נעמי שמר.

ועוד ביצוע, הפעם באיטלקית, של Nanni Svampa אבל בליווי ציורים חמודים להפליא המתארים את הסיפור של Jean-Paul Dethorey. ולפני הצפיה, התנצלות. מרגו לא היתה צנועה וחסודה וכך גם כמה מן התמונות בסרטון...

ובעצם עוד התנצלות, האיכות לא משהו. אבל זה מה יש וזה היה שווה.

והנה, "אני פרחח". תחילה בביצוע של ברסנס עם כתוביות תרגום נאמן למקור של ראובן וימר.

וכאן יוסי בנאי בשיר "אני פרחח" בתרגום דן אלמגור

וגם אתם, המשיכו להשתובב !!!