דחילק מוטקה

מאז החמישה עשר במאי 1941 התכונן הפלמ"ח למלחמה הזו. הקים הכשרות, לימד נשק, בנה סליקים, הכשיר מפקדים, "האימון, האימון עמד על הגובה" כתבו שני החיימים, חפר וגורי, (בספרם משפחת הפלמ"ח, הוצאת ארגון חברי הפלמ"ח, עמ' 202). היה כאן חיוך עצמי מר, כמו אומר, האימון היה טוב אבל מה עם הדבר האמיתי...

כי אז החלו הקרבות, והיו אלה, כמו שכתבו השניים: "ימי הפנצ'רים הנוראים. כשהפתיל המוליך את האש אל החומר, רטוב, כשחלקי החילוף למקלעים, לא מתאימים כל כך, וכדורים מעלים ירוקת". אחד הפנצ'רים הנוראים האלה נזכר בשיר דחילק מוטקה (חיים חפר, בתמונה, ללחן של דוריס פישר) ממש עם התאריך שלו: "בשש עשרה בחודש יוני ארבעים ושש, בטרם הלך הוא לגשר והריח אש".

הלילה שבין ה- 16 ל-17 ליוני 1946 היה ליל הגשרים. מבצע רחב ממדים של הפלמ"ח בו נותקה הארץ בשעה אחת מכל עבריה. אחד עשר גשרים פוצצו ממטולה שבצפון ועד לעזה שבדרום. אך מכל המבצע הזכרון המשמעותי ביותר הוא דבר נפילתם של י"ד בחורים בפיצוץ בגשר הזיו. בספרו "אולי הוא עוד יבוא" (הוצאת כרמל, עמ' 57) מביא דר' דב גביש, ששכל את אחיו יהודה בפיצוץ, את דברי "חגי" הוא חיים גוריבעתון למרחב (8.6.1966): "נשארה תדהמת גשר א-זיב. לא דיברנו על גשר אלנבי, או על גשר דאמיה, או על גשר שייח חוסיין, דיברנו על גשר א-זיב".

יהודה גביש ז"ל היה הדוד שלי, אחיהם של אבי ישעיהו ז"ל ודב יבדל"א שנזכר לעיל כמחבר הספר, שסיכם את חידת העלמותם של יהודה וחבריו. 
התמונה כאן משמאל היא מאחת האזכרות הראשונות בגשר הזיו בשנות החמישים, העמוד שפוצץ טרם תוקן. מימין אבא שלי, ובאמצע אני. זו בדיוק הנקודה בה נפל דודי כשנסחב אל מאחורי העמוד להגן עליו מהאש שניתכה מהצד השני. כדור שפגע באחד המטענים פוצץ את החבורה כולה.

דחילק מוטקה
אחת מחידות הזמר הראשונות שהעסיקה אותי עוד כנער, היתה "דחילק מוטקה". מה זה התאריך הזה: "בשש עשרה לחודש יוני ארבעים ושש"? אכן, השיר מתייחס ללילה ההוא, ליל הגשרים, וכמו ברבים משירי חיים חפר, אפילו כאן, הוא עושה זאת בחיוך. בביקורת עצמית.

השיר מספר לנו על ימי אמצע שנות הארבעים, כיצד היו מתאמנים בפרוק והרכבה מהירים של הנשק, כיצד היו הבנות לשות את הג'לניט להייטיב את התגובה הכימית, בבית האחרון יש ממש מתכון כיצד להכין את המטען, וכיצד, כשהגיעו לדבר האמיתי, היה הפתיל מעט נדלק, והכדור עקר.

לחצו לקריאת כל השיר דחילק מוטקה.

השיר בוצע בתכנית הראשונה של הצ'יזבטרון, להקת הפלמ"ח ואם הלהקות הצבאיות. שרו אותו נעמי פולני ושייקה אופיר. הופעת הבכורה היתה בפברואר 1948 בקורס מ"כים בדליה, היה זה שנה וחצי אחרי ליל הגשרים. נעמי פולני ראתה בשיר את הביטוי היחיד  בתכנית שרמז על המלחמה שלמעשה כבר היתה בעיצומה. כזכור, ההתקפות החלו עם ההחלטה באו"ם ב- 29.11.1947, אבל בפברואר 48, שלושה חודשים לפני היציאה המתוכננת של הבריטים וההכרזה על המדינה (שלא היו בטוחים שתבוא) עוד לא ביטאו זאת השירים. נעמי פולני : "השירים הראשונים לא היתה בהם תהודה למתרחש סביב. למלחמה. כבר חודשיים של מאבק דמים בכל הגזרות בו-זמנית... ואנחנו, הלהקה המייצגת, עדיין נזהרים מלגעת במלחמה..." רק: "דחילק מוטקה... היה תזכורת לליל הגשרים". (הצ'יזבטרון, הקיבוץ המאוחד ורשת ג', עמ' 63).

הנה השיר בביצוע האגדי של נעמי פולני ושייקה אופיר (לצערי ללא צילום הביצוע, אלא בקולם בלבד):


 

מילון קצר לביטויים הנזכרים בשיר:

• "לג'וב חדש חיכה" - ג'וב, אז, הפוך ממה שהיום. אז היה ג'וב התפקיד הכי קשה, הכי מסוכן, ובוודאי ללא תמורה. 
• פָרָבֶּל, וגם  פָר - שני כינויי "חיבה", לאקדח הפָּרָבֶלוּם.
• פוֹר-בַּי-טוּ - פלנלית לניקוי כלי הנשק. היתה בגודל 4X2 אינטש ומכאן שמה.
• "את הדֶטוֹ היא חיברה לפתיל"  - דטו, קיצור של דֶטוֹנַטוֹר. בעברית "נפץ", מטען נפיץ קטן המופעל במצת או בפתיל הנדלק, ומשמש לפיצוץ המטען העיקרי.
• "את הג'לניט היא שמה בתרמיל" - ג'לניט הוא חומר הנפץ. היה צריך ללוש אותו על מנת שפעולת הפיצוץ תתבצע בהצלחה. לפעולת הלישה גויסו כאלה שלא יצאו לפעולה, וזאת משתי סיבות. האחת, החומר הדיף אדים רעילים שהיו גורמים לכאבי ראש נוראיים. הסיבה השניה והמשמעותית, הג'לניט היה משאיר עקבות על ידי הלשים, ובעת חיפוש היו כלבי הגישוש של הבריטים מגלים מיד מי נגע בחומר הנפץ. לכן הפרידו בין הלשים לבין המשתתפים בפעולה. לכן את הג'לניט היו לשות וגם מטעינות בתרמילים, הבנות, ובשפת השיר "את הדטו היא חיברה לפתיל... את הג'לניט היא שמה בתרמיל".
• "בשש עשרה לחודש יוני ארבעים ושש" - התאריך של ליל הגשרים.

וכמה מילים על הלחן

"כל המנגינות בתכנית הראשונה היו "מאומצות" " כתבה נעמי פולני והיא זו שסימנה את המרכאות וכך גיחכה על המנהג "לסחוב" לחנים ולהחליף להם מילים: "מהקאמרי, מהספר מסביליה... מגילדה, מריטה הייוורת הנחשקת, מלכת הסינימה של אז... הרי זה היה מנהג המדינה". ואכן, השיר הזה "אומץ" מהסרט גילדה. פצצת רייטינג הוליוודית משנת 1946, שהגיעה לארץ ושנתיים מאוחר יותר כבר הלהיטה לבבות גם כאן. לא רק הסרט סחף, גם הכוכבת שאהוד מנור קרא לה "ריטה העיוורת" (בשירו "קולנוע חוף"), ששרה את הלהיט "האשימו בכל את מיים" (Put the blame on Mame).

קוי דמיון רבים יש בין דחילק מוטקה, ו- Put the blame on Mame. שניהם מתארים תקלות, ואסונות, ובשניהם נזכרים תאריכים (אמיתיים), ואפילו עם חריזה של המספר 6. סופת שלגים במנהטן ב- 1886, רעש אדמה בסן פרנציסקו ב- 1906, שריפה בשיקגו (לא מתוארכת) ובכולם אתם יכולים להאשים את מיים.


השיר נכתב במיוחד עבור הסרט, המילים של אלן רוברטס, הלחן של דוריס פישר. הנה הביצוע האגדי שבו בורחת הגיבורה מבן זוגה השתלטן, ומשתובבת לעיני כל במועדון הצפוף, ומסירה בחושניות נפלאה... כפפה. סצינה שהיתה לשם דבר.

כמעט בכל תיאורי השיר, בעיתונים, בספרים, באתרי המרשתת, תמצאו את המשפט: "בביצוע ריטה הייורת" ולא כך היה הדבר. הייוורת אכן שיחקה בסרט והגישה את השיר, אלא שהקול ברקע היה של אניטה קרט אליס (Anita Kert Ellis). זמרת בזכות עצמה, אמריקאית ממוצא קנדי, ילידת 1920 שבעת כתיבת שורות אלה עודה עמנו (בת 96).

ולסיום אגדה משפחתית סביב מוטקה ושולה
על מוטקה ושולה, נסבו הנחות, השערות וקביעות. סיפר לי יואל ליפקין חבר קיבוץ גונן: "במשפחה סיפרו שמוטקה הוא בן דודי מוטקה ליפקין, שנהרג בשיירה לירושלים, ושולה היא זו שהיתה בת זוגו שולמית אלוני חברת כנסת ושרה לשעבר". ובכן, היתה שולה והיה מוטקה ואכן, הם היו יחד ואף עמדו להינשא, אולם אין לנו שום רמז לכך שעליהם נכתב השיר. כנראה פשוט, צירוף מקרים, כמו שאמר בן המשפחה עצמו "במשפחה סיפרו ש...".